Seite
ירחון לתורה ולעגיני־ היהדות
שנה חמישית
חוברת ד
mm
***31
fVV׳&;
בדמי ימינו.
הלב עודו עטוף ומדתח, הפצע עודו מחלחל הגזרה ל א נתקימה
ואת הקרעים לא :אחה כל עוד *שא לאור נפשנו. כי עמו מקור היה.
ימים, שבועות, חדשים נקפו ושוב כבנשים הקרובים — והכל קרוביו
— לתנות אבלם לעצמם ולאחרים.
לתנות אבלם, לבכות לעצמם ולא לספד לו. העין דומעת והיד
מרטטת. לרגעים מתוך דמע אלי זהר דמותו נ־^ף וקו לקו נרשם.
עד יבוא יום מר ונמהר ומרחוק נראהו ודמות נערך לו.
פ. מ.
בדמי ימינו.
בדמי ימיו הלך מאתנו