Seite
הקדמה
הנה זה כטי תטש שנים, הוצאמי לאור תיגור ספר א־יד, קראת , :טו
מחנה ישראל ♦ הן, אם אמנם, אך לכית יעץכ, הן הנה הנשים,
נערות וכתולות ישראל., הקמותי הטתנה ההיא; אם אמרתי, אן אלה לכל,
תה״נה טן התונות שטה־, ולדגל המתנה הזאת, אך אלה ראשונה יםעי,
עלי דרן ה/ הנשיןף על פני התורה והמוסר, להועיל להן ? לא תדלתי,
טעת צאת ספר ההוא, מדאוג דאגה, כי יגורתי מפני אף, ותטת התכטים,
רכי העס, פן תעכור עין חכם מכקר רגע אתד, סכיכות המתנה, דרן כה,
ואהי נעינױ כמתעתע, כאיש ננער נל ידע דרן עצמו, לעלות על כטתי
טתכרים, דרכו עליטו אנשי שם טעולם.
אנל זה שתי שנים ראיתי, כי לפנם נתתי עצנ נלכי, ילשוא דאגתי
זאגה, ני טלנד אשר ס=יי מחנה ישךאל, כלס, אף כי רנים
הטה אשר הדפסתי, ספו אזלו מני, והלכו לידי קוניהם, איש או אשה
נער או נתולה, אף •גם נדפס הספר הזה פעט־ם בארן אתרת, ויתהללו
מ כל ישרי לנ. זאת הרהנני. הדריכה עיז כנפשי. לתנר עוד הספר
הזה. ילהכין מזנה לעומת מזנה. יזה מחנה*.) יששכד. כי שטי
נקרבו. זה שמי יזה זכרי■ לעולם;
י ה:ה ה קיל י >£ י הע י־ײ זי במחנה ישראל, אעכיר גם עתה,
כטתלה יששכר לאטר: איש ואיש אל יעלה על לכי, כי לאנש־ם
•ודצי מכמה, תנרת• הספר הזה. ט•, אנכי כי אורה דעה. כי אנין
*)כתינ והיה מזנין קדיש, כשם שיש גכול בכיתות ומתנית השכינה,
שנקראים קדושים, נן נמי נגיף הצדם ואיכרױ הם נקראים מזנה
כענין אם האדם מקדש את גיפו יד ו ואיני־ױ נענײני הקײש־, אזי
א־נריי שלז נקרא־ם מחנה: (של״ה)